חדלות פירעון לא כישלון כלכלי אלא כשל תפיסתי

חדלות פירעון אינה נקודת קצה אלא צומת החלטה בין ענישה לשיקום בין פחד לתקווה החוק חושף את תפיסת העולם של כולנו

חדלות פירעון נתפסת עדיין בעיני הציבור ולעיתים גם בעיני המערכת המשפטית והפיננסית, כסימן לכישלון אישי, חוסר אחריות, התנהלות קלוקלת, או אי־עמידה בסטנדרט המצופה מ ”אדם נורמטיבי”. תפיסה זו אינה רק שגויה היא מזיקה. היא מעוורת אותנו מלראות את חדלות הפירעון כפי שהיא באמת, תופעה מערכתית, חברתית וכלכלית, לא רק משפטית.
המשפט הכלכלי נוטה לערבב בין מוסר לתפקוד. חייב חדל פירעון נשפט לא רק על מספרים, אלא על אופי. אך שווקים אינם מוסריים הם דינמיים, תנודתיים, ולעיתים אכזריים. אדם יכול לפעול נכון, בתום לב, ובכל זאת להיכשל כלכלית בשל שינויי רגולציה, משבר ביטחוני, מגפה, קריסת שותף או טעות אחת קריטית.
הניסיון “להעניש” חדלות פירעון באמצעות סטיגמה, עיכובים וחשדנות אינו מגן על השוק. הוא מייצר שוק חולה, שבו אנשים דוחים טיפול, מסתירים מידע ומעמיקים את הקריסה.
במקום לראות בהליך חדלות פירעון סוף דרך יש לראות בו מנגנון תיקון. לא רק עבור החייב אלא עבור כלל הכלכלה. הליך נכון, מהיר ומותאם יכול להחזיר חייבים יצרניים למעגל הכלכלי, להגדיל בטווח הארוך את גביית החובות בפועל, לצמצם כלכלה שחורה והסתרת נכסים ולהפחית עומס על בתי המשפט וההוצאה לפועל.
כלכלות חזקות אינן אלה שאין בהן כישלונות אלא אלה שיודעות למחזר כישלון להזדמנות. הבעיה האמיתית היא זמן.
הגורם ההרסני ביותר בחדלות פירעון אינו החוב עצמו אלא הזמן. כל חודש של דחייה מגדיל את החוב בריביות וקנסות, שוחק את היכולת הנפשית של החייב, פוגע באמון הנושים ומקבע את המשבר כמצב קבוע.
מערכת שמעודדת משיכת זמן בשם זהירות, למעשה מייצרת נזק מצטבר. חדלות פירעון מחייבת תגובה מוקדמת, לא מאוחרת.
העתיד של דיני חדלות פירעון אינו בהקשחה אלא בהתאמה. לא כל חייב צריך את אותו פתרון. יש שחייבים הסדר ויש שזקוקים לצו תשלומים גמיש ויש שחדלות פירעון מלאה היא דווקא הפתרון האחראי ביותר עבור כולם.
מודל חכם שואל לא “כמה אתה חייב”, אלא מה היכולת האמיתית שלך לייצר ערך מכאן והלאה. חדלות פירעון כמדד לבריאות חברתית.
בסופו של דבר, היחס של חברה לחדלי פירעון הוא מדד לבגרותה. חברה שמוקיעה חייבים – מגדלת פחד. חברה שמלווה חייבים מגדלת אחריות. חדלות פירעון אינה כתם. היא צומת.
והשאלה האמיתית איננה איך מענישים מי שנכשל, אלא איך בונים מנגנון שמאפשר לקום מחדש, מהר, חכם, ובלי לשבור את האדם בדרך.