בינה מלאכותית, מילה אחת יותר מדי, ותביעת לשון הרע

המהפכה הדיגיטלית שינתה את אופן הכתיבה אבל לא את גבולות האחריות. הקשר בין יצירת תוכן, בינה מלאכותית ודיני לשון הרע.

הבינה המלאכותית כבר אינה כלי עתידני היא חלק מהיומיום. ניסוח טקסטים, יצירת תמונות, סיכום מידע, ניתוח נתונים והפקת תכנים בלחיצת כפתור. אלא שככל שהיכולות מתרחבות, כך מתרבים גם הסיכונים המשפטיים. אחד המרכזיים שבהם הוא חשיפה לתביעות לשון הרע.
מערכות בינה מלאכותית עלולות לייצר מידע שגוי, לא מבוסס או כזה שנשמע אמין אך אינו נכון. כאשר תוכן כזה מייחס לאדם עבירות, התנהגות פסולה, חוסר יושרה או פגיעה בשמו הטוב גם אם נוצר “בטעות” מדובר בפרסום העלול להיחשב לשון הרע.
העובדה שהטקסט נוצר על ידי אלגוריתם אינה חוסמת אחריות. מי שעשה שימוש בתוכן, פרסם אותו או הפיץ אותו עלול להיחשב כמי שאחראי לפרסום.
כלי AI משמשים כיום גם לכתיבת פוסטים, תגובות, מיילים, סקירות עסקיות ואף חוות דעת. כאשר אין פיקוח אנושי מספק, הגבול בין ביקורת לגיטימית לבין פגיעה אסורה עלול להיחצות בקלות. ניסוח חד מדי, קביעה נחרצת או ייחוס כוונות עלולים להפוך פרסום “תמים” לעילה לתביעה.
ארגונים שמשלבים AI בשיווק, בשירות לקוחות או בניהול תוכן נמצאים בסיכון מיוחד. פרסום אוטומטי של ביקורת על ספק, לקוח או מתחרה, או מענה שנשמע פוגעני – עלול לחשוף את העסק לאחריות משפטית, גם אם לא הייתה כוונה לפגוע.
יתרה מכך, שימוש פנימי ב-AI להערכת עובדים או מועמדים, הכולל קביעות שליליות שאינן מבוססות, עלול לזלוג החוצה וליצור סיכון ממשי.
המשפט הישראלי (וכך גם בעולם) בוחן את עצם הפרסום והפגיעה, ולא את זהות הכלי שיצר את התוכן. הטענה שהדברים נכתבו על ידי בינה מלאכותית אינה פוטרת מאחריות, במיוחד כאשר ניתן היה לצפות את הפגיעה או למנוע אותה בבקרה סבירה.
הדרך הנכונה אינה להימנע משימוש ב-AI, אלא להשתמש בו באחריות משפטית:
פיקוח אנושי על תכנים לפני פרסום
הימנעות מייחוס עובדות, כוונות או עבירות לאנשים מזוהים
שימוש בשפה זהירה, מסויגת ומבוססת
קביעת נהלים ברורים בארגונים לשימוש בכלי Ai
הבינה המלאכותית היא כלי עוצמתי אך גם כזה שמחדד את גבולות האחריות. בעידן שבו מילה אחת שנכתבת אוטומטית עלולה להתגלגל לנזק ממשי, זהירות משפטית אינה מותרות, אלא הכרח.

מי שמשלב AI בפעילותו, האישית או העסקית, צריך להבין
הטכנולוגיה חכמה – אבל האחריות נשארת אנושית.